שכנוּת

פרוייקט פיסול בשיתוף בני נוער באיזור ירושלים-רבתי.



שכנוּת הינו פיתוח מודל עשייה חברתי שבסופו יפוזרו במרכזי שכונות, כפרים וישובים פסלי זכוכית בגודל אדם המתארים פעולת משחק ילדים.

מטרת הפרוייקט הינה להפגיש בין קבוצות בני נוער ערבים ויהודים הגרים בשכנות ואף בשכונות שגדר ההפרדה חוצצת ביניהם כמו הר גילה ואל-וואלג'ה, מבשרת-ציון ובית סוריכּ, שועפת ופסגת זאב ורבות אחרות, לתת להם במה לשאול שאלות ולהכיר את מי שהתרגלו לחשוב עליו כ"צד השני" ולאפשר להם ליצור שיח אחד עם השני.


במהלך מפגש מונחה ע"י פעילים להדברות נבדוק דרכים בהם בני נוער בין גילאים שלוש עשרה לשמונה עשרה בערך יכולים לתרום לשיתוף, סבלנות והידברות בין יהודים וערבים ובמהלכו כל קבוצה תבחר משחק ילדים שהינו משחק שיתופי, כזה המבקש שיתוף פעולה בין קבוצות או זוגות כגון משחקי שיווי משקל, תופסת שערים, סבתא סורגת, מחיאות כפיים משותפות ועוד. לאחר מכן ייבחרו שני משתתפים והם יהוו את המודל לפסל הסופי.

עבודה עם בני נוער הינה חשובה בעיניי מישום שבגיל זה יש לכל אחת ואחד אידיאולוגיה לגבי תפקודו של העולם אך קולם של בני הנוער לא תמיד נשמע. זהו שלב התפתחות המתאפיין בקוטביות ובשינויים מהירים המתרחשים בגוף, ברגש ובמחשבה. תווית החברה הופכת לחשובה יותר ויותר בעוד שקיים רצון לייחודיות ולהתבלטות.


הצבת פסלי זכוכית של בני נוער הנראים משחקים במשחקי ילדים תזכיר ותעורר בצופים, כך אני מקווה, את הווית ילדותם בזמן משחק כיחידה או יחיד שהרגישו חלק בלתי נפרד מהעולם ומהכלל הסובב אותם. את קולות הצחוק, הזרימה וההנאה, את קשירת הקשרים חברתיים ולימוד ההתנהלות בעולם שנרכשו בזמן התרחשותו.

הפסלים ייווצקו מזכוכית משוריינת שקופה, אשר שקיפותה מצביעה על החשיבות של גילוי ופתיחות בכל דרך הנסללת לקראת עתיד משותף, ועל צלילות הכוונות של כל שותף למשחק.


אני מבקשת מכל מי שמרגישה או שמרגיש שניצת בהם הרצון להביא פרוייקט זה לכדי התממשות להצטרף אלי למסע נפלא זה. פסלים, אמנים, מעצבים, עמותות העובדות עם בני נוער, תנועות נוער, תנועות הידברות, מנהיגי נוער, בתי ספר ומתנ"סים, אנשים וגופים המעוניינים לתמוך בפרוייקט כלכלית, אנשי יחסי ציבור, יוצרים פלסטינים וישראלים, אנשים פרטיים יהודים וערבים וכל מי שרואים עצמם תורמים בשמחה להתממשות הצבת פסלי השקיפות האלה בחלל הציבורי. כל רעיון או עצה יכולים להצעיד את הפרוייקט הזה צעד נוסף קדימה.



בתודה ותקווה
עידית וגנר, ינואר 2012